An Israeli Jew in Gaza

יהודי ישראלי בעזה: הצהרה מאת ג'ף הלפר


בעוד כמה ימים אפליג באחת הספינות של תנועת "שחררו את עזה" מקפריסין לרצועת עזה. המשימה היא לשבור את המצור הישראלי, מצור בלתי חוקי בעליל שדחף מיליון וחצי פלשתינאים לתנאי אומללות: כלואים בבתיהם, חשופים לאלימות צבאית קיצונית, מנועים מצרכים קיומיים של חיי היום-יום, ללא זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם וכבודם. המצור מפר את העיקרון הבסיסי ביותר של החוק הבינלאומי: אסור לפגוע באוכלוסיות אזרחיות. המסע שלנו גם חושף את הניסיון של ישראל להתנער מאחריותה למה שמתרחש בעזה. טענת ישראל לפיה אין כיבוש, או שהכיבוש הסתיים עם ההתנתקות, מופרך לחלוטין. כיבוש מוגדר בחוק הבינלאומי כשליטה בפועל על שטח. אם תיירט ישראל את הספינות שלנו, יהיה זה ברור שהיא המעצמה הכובשת השולטת בפועל על עזה. המצור גם אינו קשור בשום צורה ל"ביטחון". כמו מאפיינים אחרים של הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, שגם שם הטילה ישראל מצור על ערים, עיירות, כפרים ואזורים שלמים, המצור על עזה הוא פוליטי מיסודו. מטרתו לבודד את ממשלת פלסטין, שנבחרה באופן דמוקרטי, ולמחוץ את כוחה להתנגד לנסיונות של ישראל להטיל משטר אפרטהייד על מדינה שלמה.

זוהי הסיבה לכך שאני, יהודי ישראלי, חשתי מחוייב להצטרף למסע זה לשבירת המצור. כמי ששואף לשלום צודק עם הפלשתינאים, שמבין (למרות מה שאומרים לנו הפוליטיקאים שלנו) שהם לא האויבים שלנו אלא עם המבקש בדיוק מה שאנחנו ביקשנו ולחמנו עבורו – הגדרה עצמית לאומית – אינני יכול לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. אינני יכול להביט בחוסר מעש בפגיעה בעם אחר, בדיוק כפי שאינני יכול לראות איך הכיבוש הורס את המרקם של המדינה שלי. לעמוד מנגד פירושו להפר את מחוייבותי לזכויות אדם, מהות הדת, התרבות והערכים היהודיים, שבלעדיהם ישראל כבר לא יהודית – היא ספרטה ריקה, גם אם חזקה.

כמובן שלישראל יש חששות ביטחוניים לגיטימיים, ואין להשלים עם תקיפות של פלשתינאים על אוכלוסיות אזרחיות בשדרות וקהילות ישראליות אחרות על גבול עזה. על פי אמנת ז'נווה הרביעית, לישראל ככוח הכובש יש את הזכות לפקח על זרימת נשק לעזה כעניין "הנחוץ מבחינה צבאית מובהקת". כפעילים המחוייבים להתנגד למצור בצורה לא-אלימה, אין לי התנגדות שחיל הים הישראלי יעלה על הספינות שלנו ויחפש כלי נשק. אך בכך זה מסתיים. בגלל שאין לישראל אין כל זכות להטיל מצור על אוכלוסייה אזרחית, אין לה זכות חוקית למנוע מאיתנו, אזרחים פרטיים המפליגים במים בינלאומיים ועזתיים, מלהגיע לעזה – במיוחד מאחר שישראל הכריזה כי היא כבר לא כובשת אותה. ברגע שחיל הים הישראלי יבין שאנחנו לא מהווים סיכון ביטחוני, אנו מצפים ממנו לאפשר לנו להמשיך במסע הלא-אלים והחוקי שלנו לנמל עזה.

אנשים מן השורה מילאו לא פעם תפקידי מפתח בהיסטוריה, במיוחד במצבים כאלה שבהם הממשלות מתחמקות מהאחריות שלה. המסע שלי לעזה הוא הצהרת סולידריות עם העם הפלשתינאי בתקופה שבה הוא סובל, אך הוא כולל גם מסר לאזרחי מדינתי.

ראשית, למרות מה שאומרים המנהיגים הפוליטיים שלנו, קיים פיתרון פוליטי לסכסוך, יש פרטנרים לשלום. העובדה שאני, יהודי ישראלי, אתקבל בברכה בידי פלשתינאים עזתים מוכיחה את הנקודה הזו. הנוכחות שלי בעזה גם מראה שכל פיתרון לסכסוך חייב לכלול את כל העמים בארץ, הן ישראלים והן פלשתינאים. לפיכך אני משתמש בכל במה שתהיה לי כדי לקרוא לממשלה שלי לחדש שיחות שלום אמיתיות המבוססות על מסמך האסירים, שעליו הסכימו כל הפלגים הפלשתיניים, כולל חמאס. שחרור כל האסירים הפוליטיים המוחזקים בידי ישראל, ובכללם שרי ממשלה של החמאס וחברי פרלמנט, בתמורה להחזרת החייל הישראלי גלעד שליט, ישנה באופן דרמטי את הנוף הפוליטי בכך שיהווה צעד של אמון ורצון טוב החיוני לכל תהליך שלום.

שנית, הפלשתינאים אינם האויבים שלנו. למעשה, אני קורא לחברי היהודים הישראלים להתנתק מפוליטיקת המבוי הסתום של המנהיגים הפוליטיים הנכשלים שלנו, על ידי ההכרזה, יחד עם עושי השלום הישראלים והפלשתינאים, כי אנחנו מסרבים להיות אויבים. רק קביעה זו של רצון עממי יכולה לאותת לממשלה שלנו שנמאס לנו מהמניפולציות של אלה שמרוויחים מהכיבוש.

ודבר שלישי, בתור הצד החזק לאין ערוך בסכסוך והכוח הכובש היחיד, עלינו הישראלים לקבל אחריות למדיניות הדיכוי הכושלת שלנו. רק אנחנו מסוגלים לסיים את הסכסוך.

מטרת הציונות היתה להשיב ליהודים שליטה על הזהות שלהם. אל תתנו לנו להילקח כבני ערובה בידי פוליטיקאים שמסכנים את עתיד החברה שלנו. הצטרפו אלינו במאמץ לשים קץ למצור על עזה, ואיתו הכיבוש כולו. בואו, ישראלים ופלשתינאים, נכריז למנהיגים שלנו: אנחנו דורשים שלום צודק ובר קיימא בארץ הקודש המדממת.

(ג'ף הלפר, ראש הוועד הישראלי נגד הריסות בתים, היה מועמד לפרס נובל ב-2006. ניתן להשיג אותו בכתובת jeff@icahd.org)